סוודבקה Свадебка
סוודבקה ברוסית היא חתונה קטנה, חתונונת. זהו שמה הרוסי של "כלולות" (בצרפתית: Les Noces), אחת מיצירות הבלט החשובות של המאה ה־20, מאת המלחין איגור סטרווינסקי והכוריאוגרפית ברוניסלבה ניז'ינסקיה. "כלולות" נוצרה עבור להקת הבלטים הרוסיים (Les Ballets russes) בפריז, קבוצת אמנים שעזבו את רוסיה בתחילת המאה ה־20 והפכו, תחת שרביטו של סרגיי דיאגילב, לסוכנים של שינויים היסטוריים באמנות המחול המערבית. "כלולות" מ־1923, העוקבת אחר השלבים השונים של טקס חתונה רוסי מסורתי, היא צמה של טקסטים עממיים שסטרווינסקי ליקט מתוך אסופת שירי עם רוסיים שאיגד הבלשן והפולקלוריסט פיוטר קירייבסקי, של לחנים בתזמור מלא תנופה להרכב של ארבעה פסנתרים וכלי הקשה ושל כוריאוגרפיה המחברת שלל מחוות גוף וידיים לכדי תמונות קבוצתיות רבות הבעה.
מאה שנה לאחר הבכורה הפריזאית של "כלולות", אנו שבים לעיין במילים, בלחנים ובתנועות של יצירתם של סטרווינסקי וניז'ינסקיה, שמהם עולה מרכזיותו של השיער בטקס החתונה הרוסי. תשומת הלב הכוריאוגרפית ש"סוודבקה" מקדישה למוטיב השיער ב"כלולות" נובעת דווקא מכך ששערות הן שלוחות מתות וחסרות תחושה של הגוף. לכן, עלינו לסרק את השיער, לקלוע ולקשור אותו, וכך לשלוט בפוטנציאל האירוטי המסתמן בו, זה שיש להחזיק אזוק עד יום הכלולות וגם אחריו.
"סוודבקה" בירושלים של 2024 מתחקה אחר "כלולות" מפריז של 1923 דרך נתיב היסטורי מקביל: תנועת העלייה לרגל לירושלים מרחבי האימפריה הרוסית מאז אמצע המאה ה־19, שהביאה עמה אל העיר מסורות ליטורגיות בידי אנשי כמורה ונזורה אורתודוקסיים־רוסים והקימה כמה מהמבנים הראשונים מחוץ לחומותיה, בשטח שרכשה האימפריה הרוסית מהאימפריה העות'מאנית וכונה מאז "מגרש הרוסים". גם אם חלק מהבניינים במגרש הרוסים כבר אינם מאכלסים כיום את שלוחות האימפריה הרוסית, הרי שהכוח המדיני לא עזב אותו, אלא רק הומר בכוחות מוסדיים אחרים: משטרתיים, משפטיים, חינוכיים ומוזיאליים.
קונספט וכוריאוגרפיה גיא דולב
מוזיקה מקורית רועי בקר
ריקוד יוליה מז'צקיה
שירה ניקה ינקלביץ'
הפקה יעל כליף
עיצוב תלבושת מתן אנחיסי
ליווי אמנותי כרמל בן אשר
ייעוץ מוזיקלי עמיר לקח־אביבי
במוזיאון הנוכחות הרוסית בירושלים, אם כן, "סוודבקה" ממקמת את "כלולות" מחדש: פעמון מצלצל קינה נשכחת, הכלה נסטסיה טימופייבנה מתנודדת באולם תפילה רב תהודה, צמתה הארוכה נפרעת ושיערה נקלע מחדש בשתי צמות. מהרגע הזה, ההיסטוריה של המחול המודרניסטי הרוסי-צרפתי וההיסטוריה של הנוכחות הרוסית בירושלים מופיעות כשתי צורות של רוסיות שלא־ברוסיה, שני נתיבים שבהם הובאו מסורות – זו של האוונגרד הבלטי, זו הטקסית העממית וזו האימפריאלית־אורתודוקסית – מהמרחב הרוסי לשני מרכזי עלייה לרגל: פריז וירושלים. מנקודת ההצלבה של שני הצירים האלה, אנו מבקשים להתבונן גם ברגע הפוליטי הנוכחי, שבו סבל ואדישות, זעזוע וריחוק, מניעים בני ובנות אדם לחייהם או למותם, מרצונם או בעל כורחם, כהמון שיער קלוע ואזוק, כצבר שיער תלוש ונשור, במרחבים המדממים של רוסיה, אוקראינה, ישראל ופלסטין.
תמונות 1, 5, 6: סווה סמולניק; תמונות 2-4, 7-10: נטשה שחנס.
העבודה בתמיכת מועצת התרבות והאמנות של מפעל הפיס, הקרן ליוצרים עצמאיים של משרד התרבות ובית יעל - בית לאמני מחול עצמאיים בירושלים. תודתנו שלוחה למרכז מעמותה לאמנות ומחקר ולבר-קיימא לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום על ייעוצם ועזרתם בתהליך ההפקה.